<h1>הפרדס לרש"י הלכ' חול המועד</h1>
<h2>דף ח:</h2>
(טוב) [תוב] שאילו מיקמיה, מה ראו לדחות המועדים משום ערבה שלא תארע בשבת ולא הקפידו על שופר ולולב, והלא עיקר מצות לולב ביום ראשון כדכת[י]ב בקרא והשאר אינן אלא ז(י)כר למקדש, ועוד היכן מצאו בעלי סוד העיבור סמך וסעד בדברי סופרים שהעמידו דבריהם במקום כרת לדחות פסח ושאר מועדים עליה, והרי בימי חכמים היתה ערבה בשביעי דוחה שבת כמו לולב בראשון כדמפרש בסוכה, והוינן התם, אי הכי שאר יומי נמי לידחו גזירה שמא יעבירנו וכו'. ועוד פרטנ' האידנא נמי לידחו לא ידעינן בקביעא דירחא, הלכך אי איקלע מועד דלבטלו ולא לידחי שבת. ולא מצינו רמז לומר דלצרכו רבנן לדחות היום ממקומו לא משום לולב בראשון ולא משום ערבה בשביעי כמו שמצינו ביום הכפורים דעברוהו לאלול ידחוהו משום מתייא וירקייא. והשיבנו רבינו על כרחינו אי אפשר שלא נקבע ראש השנה בשבת ויבא סוכות נמי בשבת, שאם לא כן לכשיבא מולד תשרי בחמישי בי"ח ובו ביום אי אפשר לקובעו מפני הדחיה ולא בששי מפני יום כיפור שיבא בראשון ולא בשבת לדבריך משום תקנת שופר ולולב ולא בראשון מפני תקנת ערבה, ונמצא דחוי ד' ימים, הללו ד' ימים מה תהא עליהן ובמה ידחו ובמה ימלאו. הואיל ואי אפשר יש לסמוך עליה[ם] מוטב לקובע[ה בשבת] וידחה שופר ולולב יום אחד שהרי יש לה[ם] תשלומין למחרתם ולא תדחה [ערבה] של שביעי שאין לה תשלומין. וכדאמר התם ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת טפי משאר יומי, ומשנינן כדי לפרסמ[ה] שהיא מן התורה, תורה שבעל פה דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ועל דבר זה סמכו הראשונים והשגיחו עליה לעשות לה סעד וסייג. כך קבלתי מפי מורי הקדוש. ומתוך חיבת העיקר נוהגין הטעם אפרשנו עוד קצת ובאר. הקפידו רבותינ[ו] מסדרי העיבור לדחות ראש השנה משום ערבה ולא דחוהו מחמת עצמן כשהוא בא בשבת ובטל בו שופר ולולב בטל בעיקרו החג הראשון שאם כן לכשיבא בחמישי בי"ח בו אי אפשר לקובעו מפני דחיית י"ה ולא בששי מפני יום כיפור שיבא בראשון ולא בשבת לדבריך משום תקנת שופר ולולב ולא בראשון משום תקנת ערבה, נמצא דחוי ג' ימים ויותר. והשתא קדים ואתי סיהרא כל כך כי ההוא דאמר בערכים [ח' ע"ב] אין פוחתים מד' חודשים המעוברים. ולא נראה על ח' משום דקדים ואתי סיהרא תלתי יומי, ותמה עלמא, לפיכך הואיל ואי אפשר סמכו רבותינו על זה ואמרו מוטב לקובעו בשבת וידחה שופר ולולב שהוא מן התורה ולא תדחה ערבה שהיא הלכה למשה מסיני, שהרי [בזמן] שהמקדש קיים עשו לה חיזוק יותר משל תורה כדאמר התם ערבה בשביעית מאי טעמא דחיא שבת טפי משאר יומי ומשנינן כדי לפרסמא שהיא מן התורה, [תורה] שבעל פה דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ומיהו האידנא לא דחייא שבת כדאמר התם לא ידעינן בקיבעא דירחא, [הלכך, קביעא דירחא] דחינן מקמיה ותו לא מידי.
<h2>דף ט:</h2>
שאלתי את פי מורה צדק על חדשי דעיבורין שאנו עושין מלאין, כדגרסינן [התם], וכך אנו נוהגין משום ר[בינו], לעולם אחד [מלא] ואחד חסר עד שיודע לך (שהובקע) [שהוקבע] ראש חודש בזמנו דאדר שני לעולם חסר (ב)[כ]משפטו שבט מלא אדר חסר. וכשאנו עושין שני אדרים הראשון הסמוך לשבט הוא עיבור לשנה, שכן אי אתה קורא את המגילה ולא השמעת השקלים עד אדר השני דקימא לן [מגילה ו'] מצות הנוהגות בשני אינן נוהגות בראשון. והילכתא כרבנן דאמר[ו] כמה עיבור שנה ל' יום ודינו להיות מכ"ט [יום] וחצי כדין המולד הרי ז' חצאי יום שהיו עיבורין מדיחין הקביעות ממקום המולד, שעל ידי אחד מלא ואחד חסר היו באין כאחד, אבל הן מאחרין הקביעות הרבה לאחר המולד, ועוד על מרחשון וכסלו שהמלאין רבין על החסירים ששמעתי אומרים שזהו מנהג והילוך (שלנו) [של כל] שלש(ת)[ה] ושלשה מחזורין שבעולם, בראשון יש ט' מלאים וחמשה חסירים והשאר כסדרן. ובשני [יש] לך חמשה מלאים וה' חסרים והשאר כסדרן, והשלישי כבראשיתו ט' מלאים וה' חסרים, ו[נ]מצא שהמחזור מדחה הקביעות לפניו, אותן ארבעה ימים שהמלאין רבים (יותר י"ז) [על החסרין ועוד ז'] חצאי יום של עיבורים הרי שבעה ימים וחצי שהקביעות נדחה משום מולדו [בכל מחזור]. ואין יתכן לעולם שיבואו עוד הקביעות והמולד ביום אחד. אתמהא. והשיבני ר[בינו הרי] יש לך [יתרין] התשצגין של כל שנה ושנה של אחר כסליו, [כל] חדשי השנה [סדורין] באחד מלא ואחד חסר, [והנה] נמשך המולד ונכנס ביומו של קביעות כדי שיעור של תשצ"ג השנה פעמים עד שתי ידותיו של יום פעמים עד חציו עד שלישי עד רביעו ומאחרין המולד ונקדם הקביעות והתשצגי"ן של כולם עושין קרוב לז' ימים, הרי איחור זה של מועד על ידי התשצגי"ן עולה לך כנגד איחור הקביעות של מולד מרחשון וכסליו והעיבורין ועל ידי כן משוין זה אחר זה לעולם עד שאין כסדרן זה מזה יותר מזה.
